כל הילדות הייתי אוטיסט כדור. אוטיסט כדור, למי שלא מכירה, זה אולי סוג הנכות הכי אנדררייטד שיש בשוק. אתם לא תראו התרמות למעננו, יאיר לפיד לא יכתוב פוסט מרגש עלינו, אפילו מכות בהפסקה לא נקבל, אבל זו נכות אמיתית וקשה: בכל משחק המערב כדור אנחנו מפגינים חוסר קואורדינציה משווע.
בכדורגל כל המיומנות שלי מסתכמת בלשבור רגליים ולבעוט שפיצים לשער. שיא ההקפצות שלי עומד על 1. גם בתור שוער אני יעיל בלחסום כדורים בערך כמו מאבטח של רבין. בכדורסל הפסדתי פעם לגמד. אני לא מתכוון לאדם נמוך קומה, אלא למישהו שמאובחן קלינית כגמד. אני כמו הנגטיב של לברון ג׳יימס.
בתור נער מתבגר, הנחמה העיקרית שלי הייתה שאני ממש טוב במשחקי מחשב. כאילו, אני לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל הייתי סגן אלוף אסיה במשחק שנקרא Defense of The Ancients (למי שלא מכיר, מדובר במשחק בו שני שחקנים מתחרים במי מצליח להגן על הבתולין שלו יותר זמן). עד היום אני כנראה קורע אתכם בקול אוף דיוטי.
ככה זה בחיים – לכל אחד יש יתרון וחסרון.
ואז הגיע פוקימון פאקינג גו.
התחלתי לשחק באפליקציה החדשה שכולכם חופרים עליה, בציפייה להיות אש (כאילו, קאצ׳ם).
מפה לשם, אני כבר שעתיים מנסה לזרוק כדורים על איזה צ׳רמנדר מזדיין ולא מתקרב אליו אפילו. זרקתי, בלי להגזים, לפחות מיליון כדורים, וכולם עפים לתיז-אל-זין בלי להתקרב אל הפוקימון. זה כנראה ימשיך ככה עד שיגמרו לי הכדורים, אני אוותר ואלך או שצ׳רמנדר ירגיש כל כך לא נעים שהוא יכנס לכדור עצמאית, מה שרשמית יהווה את גירסת הפוקימונים למין מתוך רחמים. הרסתם לי את היתרון היחסי – עכשיו אפילו במשחקי מחשב אני כשלון.
אני מוחק את האפליקציה המסריחה הזו וחוזר להיות גרוע במשחקי כדור אמיתיים.