עברו חודש וחצי מאז שברק חזר לארץ. במשך שמונה חודשים הייתי בקשר טרנס-אטלנטי. חבר שלי חי בקצה השני של העולם ואני חיה את חיי פה. בהתחלה זה היה נוראי, אחר כך היה נסבל, בהמשך היה כיף ובסוף היה שוב נוראי. אבל במהלך הזמן הזה, למדתי את מה ששכחתי הרבה זמן – להיות לבד.
לישון לבד היה אחד הדברים הכי קשים. לחזור מהבר אחרי משמרת ארוכה למיטה ריקה. לקום באמצע הלילה ולחפש אותו לידי וכלום. במקומו אני מחפשת את הטלפון, מסתכלת, אולי הוא שלח הודעה. כל חודשיים טסתי אליו, או הוא אליי, מתעסקים כל היום ב"מתי הפעם הבאה שנתראה" ועכשיו הוא כאן, ממש פה לידי, וחם לי.
במהלך החודשים למדתי ליהנות מהלבד שלי, מהעובדה שאני יכולה לעשות הכל בלי לחשוב על מה קורה עם הצד השני. נהניתי מהחברות שלי, נהניתי לעבוד כמו פסיכית במשמרות של גרושה עם שלושה ילדים. נהניתי לטייל בלי להתגעגע כי גם ככה אנימתגעגעת כבר כמה חודשים, אז מה זה משנה איפה אני? נהניתי לישון באלכסון, במאונך, ישר, בעמידת ראש. נהניתי לצאת כל ערב, והאמת? הכי נהניתי שאף אחד לא הפריע לי לשחק סימס.
אבל גם להנאות האלה יש גבול, ובכל כמה ימים תקף אותי פרץ געגוע. כזה שעושה בכי נוראי, שגורם לך לשנוא את העולם ואת הגורל שלך או את אל-על או את ארה"ב ואובמה והרפובליקנים והדמוקרטים ואת הנדל"ן בעולם ועוד כל מיני דברים ואנשים שאותם האשמתי במצבי הרע והמר.
חיכיתי כל כך ליום הזה שיחזור, הציפייה והגעגוע הכניסו בי תשוקה שמעולם לא הייתה בי, רצון כל כך עז לחבק ואפילו רק לראות את הבחור הזה שאני אוהבת. התאריכים שבהם נפגשנו סידרו את החיים שלי וחילקו אותם לתקופות: תקופת דברים שקורים לפני שאני נוסעת, תקופת דברים שקורים כשאני שם ותקופת דברים שקורים אחרי. לכל "תקופת" כזו היה דד ליין, וגם לציפייה שלי לשובו היה דד ליין כזה, וכשהוא הגיע – לאושר לא היו גבולות.
עברו כבר חודש וחצי, והוא כאן, לידי, ופתאום דברים מסתדרים בעצמם. פתאום יש למי להתקשר כשצמיג באוטו מתפנצ'ר באמצע הלילה, פתאום שוב כיף לראות סרטים, פתאום מישהו מציק לי ומשגע אותי ואני שונאת ואוהבת ושונאת וכל כך אוהבת. פתאום המשפט "יש לי חבר" הופך להיות לא רק תשובה לבנים שמתחילים איתי, אלא דבר ממשי, שישן פה לידי.
ואוי, כמה חם לי!
