משחקי הרעב

עכשיו, בהיותי אדם טוב לב, פילנתרופ ושקרן פתולוגי, בהתחלה הייתי נותן להם כסף בלי לשאול שאלות, אבל ככל שצברתי פז״ם באזור התחלתי להבין שלממן את אורח החיים הראוותני של הקבצנים מתחיל לכאוב לי בכיס והגיע הזמן לסגור את הברז. כאילו, מטאפורית כמובן. הם הומלסים, אין להם ברז אמיתי. אין להם אפילו מים זורמים. במקסימום יש להם קופסת קרטון כזו עם ריח של פות אריתראי.

אז לאחרונה התחלתי להפעיל הליך סלקציה קפדני, במהלכו אני יוצא לארוחת צהריים עם 5₪ בלבד, אותם אתן לקבצן המאושר שיצליח להוכיח לי שהוא-הוא הראוי להרוויח את הסכום המכובד, ובו הוא ישתמש כמובן לקניית קראק, הרואין, שווארמה שמש ושאר סמים קשים.

אני קורא לזה ״משחקי הרעב״.

ההומלסים מגיעים וכל אחד מנסה להראות הכי מסכן שיש. בהתחלה עוד היה קל להרשים אותי – ״אוייי מאמיייי אין לך אצבע? קח את כל הכסף שלי וקנה לעצמך כפפות בלי קמיצה״ – אבל אחרי כמה ימים הסטנדרטים שלי עלו. פחות מקטוע 4 גפיים וראש לא מרגש אותי אפילו.

היום אני מרגיש כמו שופט באקס פאקטור – ההומלסים עומדים בתור ומפגינים את המומים השונים שלהם, ואני מחווה דעה מקצועית – ״תשמע, זה באמת מרגש שחלית באיידס סרטני והפרצוף שלך נמס, אבל אנחנו מחפשים משהו עם קצת יותר טראגדיה אנושית וקצת פחות פיכסה על הפנים. והמעיל ב׳ שאתה לובש? כל כאאאך הומלס בדיזנגוף של שנות ה-80׳. תנסה שוב מחר״. את ה-5₪ האלה אני לא אתן בכזו קלות, מותק.

הקטע הוא שכל מי שיודע כלכלה בסיסית יכול להבין מה קורה פה – השוק מוצף ויש יותר מדי קבצנים, ולכן השכר הממוצע שלהם יורד. וזו הטראגדיה האמיתית – שהומלסים לא מבינים גדולים בכלכלה.

ניסיתי להסביר להם שבחירת הקריירה שלהם גרועה ושינסו לתעל את עצמם לאפיקי עבודה מבטיחים יותר כמו להיות מהנדסי תוכנה או אסטרופיזיקאים, כי בקבצנות אין באמת כסף משום שבתל-אביב יש הרבה יותר מדי קבצנים, אבל הם פשוט דפקו לי מבט אטום ודידו משם, חוץ מאחד שנחר לכיווני ואמר ״לא, כי לימודי משפטים…״.

אפס חצוף, חכה חכה למשחקי הרעב של מחר.